יש שיגידו שאיבדתי את הטעם בחיים.
ייתכן.
אז אני מחפשת טעם אחר.
כזה שלא צריך להרוג בשבילו.
ולא צריך שמישהו אחר יסבול בשבילו.
האם זה העולם שלנו?
ככה חייב להיות?
שבשביל שאחד יהנה אחר חייב לסבול?
אני חושבת שהסיבה שאני עדיין כאן היא שאני לא מוכנה להאמין בזה.
אחרת לא יודעת אם הייתי מסוגלת.
גורם לי לחשוב שכשאנחנו אומרים שמישהו חי בהכחשה ומנסים להוציא אותו מזה, זו בעצם טעות.
כי אם הנל נכון, אנחנו חייבים לחיות בהכחשה והדחקה.
אחרת איך אפשר?
האורות שבי 