18/11/2016

מגיעה למצב שהמילים,
כבר לא מצליחות לבטא, להסביר.
לא מצליחה לתמלל.
הכל בפנים כל כך משתולל ובועט,
כמו רוח אחרי השלכת.
ואפילו לי קשה לעקוב.
מה מפריע, במה להתמקד.
הכל מתפזר.
ערפל של מחשבות.

ובזמן הזה כשכל כך מעורפל לי
ולפעמים רק בא לי לישון.
שיעבור.
אני צריכה את החיבוק את התמיכה
וגם צריכה את הנפילה.
צריכה את המכה.
שתעיר, שתחזיר, שתפקס.
ולא רוצה לדבר ולא רוצה להתבכיין
אין לי כבר סבלנות לעצמי בחלקים האלו
למה שלמישהו אחר יהיה?
וכבר יודעת מה יגידו,
ואיך ינסו לעודד
ולעזור.
ולא רוצה לשמוע.
ולא צריכה עזרה.
כזו.

כמו להיות עמוק בתוך בור
והאנשים למעלה רוצים לחלץ אותי.
אבל החבל לא יעזור
כי אין לי כרגע את הכוחות לטפס עליו
ואני לא מוכנה שימשכו אותי.
מרגישה כבדה מידיי.
אבל אם ישלחו לי כלים
וקצת יאפשרו
אחצוב לי מדרגות ואגיע.
אולי זה לא יהיה מהיר
אולי גם לא כזה יעיל
ויש מצב שהבור גם יתמוטט עלי
פאק.
זו הדרך שלי.