תמיד חשבתי שלתת ולקבל זה נורא ברור

יש את הצד שנותן שהוא הצד הנעלה

ויש את הצד המקבל והוא הנזקק ובמקום מסוים נחות.

לאחרונה אנשים מדברים הרבה על אהבה עצמית

על ללמוד לקבל

להיות בצד המקבל

ומי רוצה בכלל להיות בצד הזה? בצד הנחות לכאורה.

ותמיד רציתי לתרום ותמיד פחדתי להזדקק

והיום השורש הזה ז.ק.ק

התנחל לי משום מה במחשבות

זה התחיל ממחשבות הרסניות של אף אחד לא זקוק לי.

והתעקל והתערבב והסתבך והתבהר

וכמה הרצון הזה שמישהו יזדקק לי טבעי ואמיתי

וכמה הוא גם טבעי אצל אחרים

ואם אני אף פעם לא זקוקה לאף אחד אז למה שמישהו יזדקק לי

אם אני לא מאפשרת

אפילו לעצמי להזדקק לי

אני.

שהכי זקוקה לעצמי

ועדיין מפחדת

כי הגבול בין הזדקקות לתלות הוא לא תמיד ברור

כי להזדקק זה לשחרר

להרפות

ושם אני חוששת ליפול

ולהתלות.

ואין בזה שום הגיון

כי כשתלויים מחזיקים

וכשמרפים

אז מקסימום נופלים.

קמים.

וממשיכים.

והתלות היא ההרגל

היא ההשארות.

וכבר לא כואב להחזיק

וכבר לא קשה.

והדימום כבר לא מורגש

ואין יותר צורך להתאמץ

או לחשוב –

סוג של הידבקות.

ולשחרר כזו אחיזה

זה אומץ

זה קושי

זה שונה

זה חדש

וזה מפחיד.

ולהישאר זה מוכר.

אבל כבר כל כך חסר טעם

כל כך חסר משמעות

ומכרסם מבפנים.

ואם רק אם

נסכים להרפות

וקצת ליפול

זה יכאב

זה טבעם של פצעים

לכאוב.

אבל גם להחלים.