בדיוק במקומות האלה אני צריכה אותו.

והוא זה שמציל אותי.

הוא בדרך כלל חופר, בודק כל כיוון גם אם זה בכלל לא אפשרי.

מנתח, מתאר, משגע, וגורם לי לקפוא ולא לזוז.

אבל ברגעים הקשים באמת, בלבד, באומללות, בשנאה העצמית, בבור ללא תחתית,

כשמרגיש שהכל אבוד ולא מסתדר.

שם הוא מרגיע, מזכיר שכבר הייתי שם והכל הסתדר,

גם אם התפרק שוב.

והוא זה שמחזיק ושומר שלא אטבע ביגון, בדיכאון ובייאוש.

מחזיק. לא מושך.

מזכיר, מרגיע.

כדי שאוכל להיות.

אבל גם להבין. לדעת.

שזה לא ימשך לתמיד.

ומתישהו יגמר

ויבוא משהו אחר.

ולפעמים, בא לי שילך.

שלא ירגיע.

וייתן לי פשוט להתרסק.

בלי לדעת אם ואיך זה יסתיים

ואם אני אהיה זו שאגרד את עצמי להמשיך

או מישהו אחר.

אם בכלל אוכל להמשיך

ואם ההתרסקות לא תהיה קטלנית.

הכמעט הזה קצת כמו יויו.

ואני עולה חזרה בכל פעם.

אולי פעם אחת החוט יקרע,

ואפול.

עד למטה

ואז

או שאתגלגל

או שאתנפץ.

את הקטע הזה כתבתי ממקום של רפיון.

תקופה לא פשוטה.

שהכל נראה שחור.

עכשיו ממקום שונה,

יש לי "או ש…" נוסף.

לכל אחד יש את ה"או ש…" שלו

תלוי בזמן ובזווית.

לפעמים המקומות הכי נמוכים שלנו

הם המקפצות הכי עוצמתיות שיש.

ולפעמים, זו המתיחה שלוקחת קצת זמן

עד הזינוק הבא.