05/12/2016

אז הפסקתי לכתוב.
כי נמאס לי לכתוב דיכאון ועצבות וקושי.
כי סך הכל אני באמת אדם חיובי ואופטימי.
וגם עכשיו עם כל הקושי וכל מה שעובר
אני רואה את הטוב
רואה את ההזדמנויות
את האפשרויות
בכל נפילה, מרימה את עצמי
זוקפת ראש ומסתכלת קדימה
ופתאום, מבינה
שאין קדימה בלי להסתכל קצת למטה
על הכאן והעכשיו
הכאן והעכשיו שאני לא רוצה לראות
ורוצה לדלג מעל
וחייבת להמשיך לכתוב
כי הראש שלי כבר מתפוצץ
וזה עצוב וזה מדכא
ונמאס לי להגיד שבסדר.
כי כלום לא בסדר
ואני יודעת שיהיה בסדר
אבל עכשיו לא.
ואני מפחדת שאם אתן לעצמי לדרוך
בה, בביצה הזו של הכאן ועכשיו
אטבע.
אז אני שוב הולכת לאחור ומנסה לקפוץ כדי לעבור
ושוב עוצרת
ומנסה שוב.
אבל הזמן עובר
והגיע הזמן,
שאשנה
ואנסה משהו אחר.

על שפת הביצה,
מבינה
שבשביל לקפוץ,
בשביל לחצות,
אני צריכה להשאיר חלק ממני מאחור
חלק שמצאתי רק לאחרונה
ואני לא רוצה לוותר עליו
אבל צריכה להמשיך,
להתקדם
ומבטיחה
שלא אשכח
ואחזור אליו שוב
ואקח אותו איתי
הלאה
ברגע שאוכל
שאתחזק
ואני כל כך מקווה
שלא אשכח.
שוב.