האמת שלי דוחפת מבפנים
רוצה לצאת החוצה.
אבל עד שהיא תצא
עד שהיא תגיע
יש כל כך הרבה סתם שהצטבר
ושצריך לצאת לפניה.
כמו ברז שלא השתמשו בו המון זמן
וכשפותחים יוצאים מים חומים, מגעילים
והמון אויר וג'יפה.
אז אני פותחת ואז סוגרת.
נבהלת
ממה שיוצא
ומפחדת לפתוח שוב.
מחכה שכבר יגיעו המים הצלולים
ולא יודעת כמה סתם עוד צריך לצאת
עד שזה יקרה.
האורות שבי 
גלי גלי אהובה, מה לעשות שמה שיוצא מאיתנו הוא גם עכור וגם צלול? לאט לאט זה מתנקה, ככל שהזמן עובר ונאפשר למים לזרום. ככל שהם יזרמו, כך יגיעו המים הצלולים והטהורים מהר יותר. ומה זה מים אם לא רגשות? הלב שלך, גלי יקרה, הוא מעיין יפיפה. תני לו מקום וחיבוק רחב, ותסמכי עליו. הוא יביא אותך אל המקום שלך, בצלילות המלאה. אוהבת אותך כל כך…
אהבתיאהבתי
לילך אהובה,
את כל כך צודקת.
ואני, מתחילה להתרגל לכל עניין הרגשות האלה.
זה מסבך את החיים.
וזה החיים עצמם.
גם אני אותך!
אהבתיאהבתי
כולנו כך…. עדיף שהמיים יזרמו. פתאום תבחיני שהם צלולים והעניין הוא שאף אחד לא יאמר שאת מבזבזת מיים כי הם תמיד יורדים אל האדמה ומרווים אותה. היא מקבלת את כל המיים כאמת. אז תמשיכי לתת למיים לזרום ו תתבונני. חיבוק לך
אהבתיאהבתי